כיצד נוכל לצמוח ממשברים? / מאת יעל זק"ש

כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר בחיים –

בו בזמן אנחנו נמצאים בתוך שבר בחיים.

וכשמשהו שבור – חייבים לתקן.

אז כשאנחנו במשבר –

זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.

לתקן את עצמנו.

לתקן את החיים שלנו.

לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.

כשאנחנו נמצאים במשבר –

יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"

כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,

בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל 7 שנים שלמות.

גם אנחנו –

אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?

מה הוא אומר עלינו?

מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?

מה בו כואב לנו הכי הרבה?

מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?

אם נענה לעצמנו על כל אלה –

נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.

לגרום לנו להיות ניזונים יותר,

להיות חיים יותר,

להיות שלמים יותר

להיות מרוצים יותר.

כשאנחנו נמצאים במשבר –

ניתן לנו "שובר" במתנה.

כן,

לפעמים

המשבר הוא מתנה.

כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.

לראות איפה כואב, איפה קשה,

איפה רע,

מה צריך לתקן,

מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,

מה דרוש תיקון לשבר הזה.

קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.

כשיש משבר,

אפשר לקחת את המשבר הזה,

להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר גם לתקן את השבור.

אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.

אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.

"המשביר לצרכן"

וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.

אם ניקח דוגמא לכך בתחום הזוגיות –

מי מאיתנו לא הרגיש וחווה אי פעם משבר זוגי? כנראה אף אחד לא הרים את היד…

כאשר איש או אישה חווים משבר בזוגיות שלהם, הם מרגישים באותו הרגע שהגיע סוף העולם ממש!

הרגשה כזו של ריחוק פתאום,

והפחד הזה מהריחוק פתאום

ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!

ומה, אני כבר לא חשובה לו?!

למה??

למה הוא פוגע ככה?

למה להעליב?

למה להקניט?

למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!

ואז, 

אחרי המילה המעליבה

או המשפט

או הבעת הפנים

או המקרה

או הסאבטקסט

משתבללים.

ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,

היא גם מביאה איתה עוד יוצר מחשבות רעות,

עוד יותר דמיונות מפחידים

עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,

תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,

בדידות,

הגולה הנוראית הזו בגרון,

בכי לכרית

הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה שהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,

ישתפך עד כמה הוא מצטער

עד כמה הוא טעה

ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?

ובגלל שזה לא קורה,

לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,

אז מרגישים עוד יוצר מבואסים

עוד יותר קטנים

עוד יותר כועסים 

עוד יותר פגועים

איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!

ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן…

כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר בחיים –

בו בזמן אנחנו נמצאים בתוך שבר בחיים.

וכשמשהו שבור – חייבים לתקן.

אז כשאנחנו במשבר –

זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.

לתקן את עצמנו.

לתקן את החיים שלנו.

לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.

כשאנחנו נמצאים במשבר –

יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"

כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,

בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל 7 שנים שלמות.

גם אנחנו –

אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?

מה הוא אומר עלינו?

מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?

מה בו כואב לנו הכי הרבה?

מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?

אם נענה לעצמנו על כל אלה –

נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.

לגרום לנו להיות ניזונים יותר,

להיות חיים יותר,

להיות שלמים יותר

להיות מרוצים יותר.

כשאנחנו נמצאים במשבר –

ניתן לנו "שובר" במתנה.

כן,

לפעמים

המשבר הוא מתנה.

כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.

לראות איפה כואב, איפה קשה,

איפה רע,

מה צריך לתקן,

מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,

מה דרוש תיקון לשבר הזה.

קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.

כשיש משבר,

אפשר לקחת את המשבר הזה,

להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר גם לתקן את השבור.

אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.

אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.

"המשביר לצרכן"

וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.

אם ניקח דוגמא לכך בתחום הזוגיות –

מי מאיתנו לא הרגיש וחווה אי פעם משבר זוגי? כנראה אף אחד לא הרים את היד…

כאשר איש או אישה חווים משבר בזוגיות שלהם, הם מרגישים באותו הרגע שהגיע סוף העולם ממש!

הרגשה כזו של ריחוק פתאום,

והפחד הזה מהריחוק פתאום

ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!

ומה, אני כבר לא חשובה לו?!

למה??

למה הוא פוגע ככה?

למה להעליב?

למה להקניט?

למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!

ואז, 

אחרי המילה המעליבה

או המשפט

או הבעת הפנים

או המקרה

או הסאבטקסט

משתבללים.

ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,

היא גם מביאה איתה עוד יוצר מחשבות רעות,

עוד יותר דמיונות מפחידים

עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,

תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,

בדידות,

הגולה הנוראית הזו בגרון,

בכי לכרית

הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה שהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,

ישתפך עד כמה הוא מצטער

עד כמה הוא טעה

ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?

ובגלל שזה לא קורה,

לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,

אז מרגישים עוד יוצר מבואסים

עוד יותר קטנים

עוד יותר כועסים 

עוד יותר פגועים

איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!

ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן…

אז מה עושים?

קודם כל נושמים.

נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים

ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.

אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו, עדיין לחזור ולומר):

הכל יהיה בסדר!

זה משברון וממנו נצמח!

בסוף הזוגיות תתחזק מזה!

להחזיק מעמד, זה יפתר מאה אחוז!

זה יעבור והכל יהיה בסדר!

אין שום אפשרות אחרת!

(כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין חלוקת רכוש הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו׳)

להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה!

אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,

ואחרי שנרגענו

קובעים לדבר על זה!!!

 

לדבר לדבר ושוב לדבר 

זה הדבר אולי הכי חשוב בזוגיות!

אז עם כל האגו הגדול

ועם כל הפגיעות

נותנים לעצמנו איזה כמה שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס.

ואז לבוא,

כמה שזה מרגיש מאולץ קשה לאגו וכו- לבוא ולדבר!

לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר 

שזה חשוב מאוד

לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,

בלי ילדים צועקים ברקע

בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,

בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,

פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.

אם כן – מה טוב.

פותחים הכל.

את אומרת מה שעל ליבך, הכל, והוא שומע.

אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.

לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!

בלי פירור שנשאר לא פתור!

ולא רק זה,

אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף!

אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.

כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו, לדוגמא:

1.כשאני נפגעת אני צריכה שקט

  1. כשבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי
  2. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף
  3. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה
  4. בפעם הבאה שזה קורה – יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ…

אחרי הרשימה הזו

לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך

ובעלך אוהב אותך

ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.

אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.

אז הוא כעס כי הוא הרגיש ממש לא טוב עם עצמו.

אז הוא כעס כי הוא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!

הוא כעס כי אולי הוא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס אן צעקה

הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה וכו׳

ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית

אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו

שאני לא מקום ראשו אצלו

שאני לא מושלמת בעיניו

שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה 

וכן הלאה.

אחרי ההבנה הזו

אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,

ברגשות של השני,

בדפוסי החשיבה והמוח של השני,

שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,

ואחרי ההבנה השלמה הזו את תביני בדיוק מה גרם לו ולמה

והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה

ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.

(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.

עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״

ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,

לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות

אבל לא לוותר!

לקבוע!

לדבר!

עד הסוף!

זה חובה!

אפשר גם לעשות ״אימאגו״ 

שבעצם אומרים את כל הנ״ל בקירבה, מבט בעיניים, שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,

משקפים מה ששמענו ושואלים האם הבנו נכון? (רק חוזרים על הנאמר מבן הזוג בלי לתת פרשנות והערות משלנו),

אחר כך מביעים הבנה והזדהות , ״אני מבין שכאב לך שאמרתי לך ככה וככה,

זה באמת יכול לפגוע״ וכדומה.

ולזכור – ממשברים צומחים.

ולזכור גם –

שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,

והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,

כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.

 

אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,

כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש – כי את זו את 

ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין…

 

ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו שהמוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*

המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ – אז זה אומר כנראה שאישתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו

וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים – ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו – המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם

אז זה מתבטא בצורת כעס.

אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אותו לכף זכות 

זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,

בין אם במודע ובין אם בתת מודע.

 

לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.

 

וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים 

עם מוח אחר 

עם דפוסי ילדות שונים

עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים

עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם

ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.

 

אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד 

אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ןלהזדהות.

ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך שמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.

 

אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם

בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.

שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.

שהרגשות לגיטימיים.

שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי שקראת לי חפיפניקית״

הוא מקשיב ולא כועס

הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב

(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)

אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.

 

ופעם הבאה שזה יקרה,

את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.

אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב 

אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יוצר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.

 

ההסכם הזה ביניכם,

שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,

דרך הבנה עמוקה אחד של השני

וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,

צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,

שאתם בקירבה ולא בריחוק,

בלי הסחות דעת אפשריות,

עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.

 

בנוסף לאמור,

אפשר לעשות יחד ולחוד תרגיל ולהיזכר רגע בילדות שלכם.

האם נאמרו כלפייך מילים דומות שהיית ילדה?

ע״י אבא או אמא או מישהו אחר?

איך זה גרם לך להרגיש?

האם אבא אמר לאמא אל המילים הללו או דומות להן? או הפוך?

איך היא הרגישה בתחושה שלך בתור ילדה ששמעה את זה?

 

ובעלך יכול לחשוב-

האם חייתי בבית ביקורתי?

האם אבא או אמא שלי העבירו עליי ביקורת?

איך הרגשתי?

איך אבא התייחס לאמא? איך אמא התייחסה לאבא?

מה זה גרם לי להרגיש?

האם בילדותי אבא או אמא עשו או אמרו משהו שצר אצלי את התחושה שאם מישהו נפגע ממני אז אני דפוק ולא יוצלח אז אנסה בכוח להדוף את הרגשות הללו כי הם בלתי נסבלים?

 

אחרי המבט המעמיק הזה רוב הסיכויים שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.

 

קבלו את עצמכם.

את הרגשות שלכם.

זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שום לגיטימציה לרגש הזה

וגם עוד כועסים ומאשימים!

זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!

 

וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,

כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.

והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,

יותר יתייחסו בסלחנות,

יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להתכוון

 או כי הוא ממש עייף

עובד ממש קשה

טרוד

עמוס

לחוץ

דואג, רעב

אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו.

 


וזה חשוב גם להפנים את העובדה האנושית והלפעמים מאוד מצחיקה הזאת

(ולפעמים מאוד מעצבנת ומבאסת הזאת, תלוי במצב רוח):

יש לנו אנרגיה מוגבלת.

אנחנו רק בני אדם.

אם השקענו x אנרגיה במשהו כזה ואחר, זה באופן ישיר גרע לנו מסך כל האנרגיה שיש לנו לדברים האחרים והבאים בתור, עד כדי גמירה מוחלטת של הכוחות.

 

אז תיעול האנרגיה המאוד מוגבלת שלנו לדברים חשובים ומתועדפים שאנו בוחרים יום יום לעשות זו המציאות האנושית המעוררת האמיתית

וחסל סדר הלקאה עצמית, רגשות אשם ורגשות אני כלום מכלום ואיך כולם מצליחים ואני לא״ 

כולם כמוך

את כמו כולם

חלק בוחרים להשקיע את האנרגיה בזה

חלק במשהו אחר

ואת במה שאת

וכולם בסדר גמור

ואנושיים.

 

                                                                *****

 

 אם כך, הנקודה המשמעותית ביותר היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן –

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

 

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם –

רק אומר שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

 

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה – לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

 

כי תמיד שיש משבר –

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח – רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה – היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

 

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים – הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

 

אז קודם כל – לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

 

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם – שלולא זה היה קורה – לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

 

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו – ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

 

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

אמרנו – המשבר הוא כמו שובר – שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

 

ואם אנו בכל זאת מפחדים שיגיעו המשברים, מפחדים להיפגע,

נזכור כי: 

הפחד מלהיפגע מובן.

אבל אם אדם רוצה לא להיפגע לעולם – הוא יכול, אבל הוא צריך לזכור שהוא גם לא יאהב לעולם!

כי מי שאוהב ופותח את לבו לאהבה – בוודאות נהיה פגיע!

כי מפחד לאבד את האהבה הזו, כי מפחד להיפגע ממנה.

אבל חייבים לקחת את הסיכוי של האהבה, שזה הדבר הכי עמוק ועוצמתי וגדול בחיים – אפילו במחיר של הסיכון מלהיפגע.

לבחור לחיות. לבחור לאהוב.

 

מי שלא רוצה להיפגע לעולם – יכול. אבל הוא גם לא יאהב לעולם.

ומי שבוחר לקחת את ה"סיכון" בלהיפגע, בשביל ה"סיכוי" שבאהבה – מרוויח.

 

 

 

יעל זק"ש – יועצת זוגית, אישית ומשפחתית
ומדריכת כלות

054-2331193

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏תקריב‏‏‏‏

לצאת מעצמי ולגלות עולם חדש / מאת יעל זק"ש

לצאת מעצמי ולגלות עולם חדש / מאת יעל זק"ש

ישנה עובדה שכדאי לכל אחד ולכל אחת מאיתנו להזכיר לעצמנו מדי

פעם,

עובדה שיכולה לתרום רבות רבות לחיים שלנו בכלל ולזוגיות שלנו

בפרט,

עובדה שכמה שהיא פשוטה – כך היא חשובה

והעובדה הזו היא – שאני לא חזות הכל!

כשאני

עייפה/לחוצה/תשושה/מעוכה/מחוקה/עמוסה/כאובה/עצובה/מדוכדכת

ומצפה מבן/בת זוגי

להקשיב לי ללא גבול,

לקבל אותי כמו שאני ללא גבול,

לעזור לי ללא גבול

לשמח, להחמיא ולהרים אותי ללא גבול

ולהכיל את כל כולי גם במצבים האלה

אני חייבת לזכור:

שבאותה מידה –

גם בן זוגי לעיתים

עייף/לחוץ/תשוש/מעוך/מחוק/עמוס/כאוב/עצוב/מדודכך

וגם אני צריכה

להקשיב לו,

לקבל אותו כמו שהוא,

לעזור לו כמה שאני יכולה

לשמח, להחמיא ולהרים אותו

ולהכיל אותו גם במצבים האלה.

אי אפשר לצפות שבן/בת הזוג יהיו בשבילנו 24/7 בכל מאת האחוזים

בלי שום עצירות.

לפעמים מה שהם יכולים לתת זה רק 90%

לפעמים רק 50%

גם הם בני אדם.

כמו שאני מצפה מהם להכיל אותי גם שאני לא הכי נחמדה ושלווה

כך בדיוק אכיל אותם שהם לא הכי נחמדים ושלווים.

כולנו בני אדם.

כולנו לפעמים עייפים.

כולנו לפעמים כועסים.

לא לקחת קשה, לא לקחת ללב

לא לכעוס יותר מדי על בן הזוג.

הוא לא צריך להיות מושלם כל הזמן.

הוא לא יכול להיות מושלם כל הזמן.

פשוט לא יכול.

וגם אנחנו לא.

 

כי ככה אנחנו.

בני אדם.

כאלה עם בשר ועצמות

כאלה עם עוצמות

אבל גם חולשות

כאלו עם רגעים מלאי אנרגיה וכוחות חיים

שרק בא לעזור לכל העולם ולטרוף את כל העולם

וכאלו עם רגעים של חולשה ותשישות

שרק בא לשכב מתחת לשמיכה ולא לצאת איזה שנתיים ככה…

אז…

ראיתי את בן הזוג קצר רוח?

במקום לכעוס ולרטון ולרדת עליו

אשתדל להכיל אותו, להבין אותו,

להיכנס לראש שלו

לחשוב לרגע מה הוא מרגיש עכשיו

מה קשה *לו* עכשיו

מה יעזור *לו* עכשיו

מה ישמח *אותו* עכשיו

וקצת "לרדת" ממנו…

לתת לו את הספייס שלו,

את המרחב שלו, את המקום שלו,

לתת לו את ההרגשה שאני מבינה אותו

ושזה בסדר, מותר גם להיות לא מאה אחוז לפעמים.

 

אם בריב/בויכוח/בעצבים הבאים

נזכור את זה

שהוא צועק כי

כי גם לו קשה

כי גם הוא מרגיש ש….

כי גם הוא עבר את זה ואת זה ואת זה וכבר עמוס

שגם הוא לא כל כך מסתדר עם זה ועם זה ועם זה

ושאני עצבנית כי

כי גם אני עייפה או עמוסה

כי גם לי קשה כך וכך

כי עליי עובר כך וכך

 

בצורה הזו,

הריב יהפך לשיח מבין ועמוק,

בונה ומפרה

וירבה אהבה, הזדהות והבנה ביננו.

 

למה?

כי אני לא חזות הכל.

 

כי יצאתי קצת מעצמי וגיליתי עולם שלם וחדש – עולמו הפנימי של

בן/בת זוגי.

 

ובעזרת טיול בשני העולמות גם יחד, שלי ושל בן/בת זוגי,

טיול מעמיק ומברר, סקרן ואף מהנה,

נוכל לגלות מחדש את עצמינו ואת בן/בת זוגנו!

נוכל לצלול ולהעמיק ברובד נוסף בקשר שלנו,

במי שאנחנו,

נוכל לגלות עולמות חדשים ומרהיבים!

יעל זק"ש – יועצת זוגית, אישית ומשפחתית
ומדריכת כלות

054-2331193

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏תקריב‏‏‏‏

איך רבים "נכון"? / מאת יעל זק"ש

כאשר ניקלעים למצב של מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות –

קודם כל זוכרים שזה קיים

בכל מערכת יחסים שהיא,

ובפרט במערכת יחסים של זוגיות בין איש לאישה,

תמיד יהיו חילוקי דעות, ויכוחים, וכן, גם ריבים.

אין באמת זוג שיכול לא לריב/להתווכח/לא להסכים על משהו א-ף פ-ע-ם.

למה?

כי ככה עובד העולם.

אנחנו אנשים שונים.

"וכשם שפרצופיהם שונים כך דעתם שונה".

וכשמדובר לא רק בשני אנשים שונים,

אלא גם באיש מצד אחד ואישה מצד שני – ההבדלים יהיו אפילו יותר גדולים.

אז מה לעשות? האם נידונו מראש לכשלון בזוגיות?

ממש ממש לא.

זה בסדר להתווכח, זה אפילו טוב לפעמים,

כך מגלים מהם הרצונות, השאיפות, החלומות, האופי והלך המחשבה של בן/בת הזוג שלנו.

כך יכולים לבקר בפנימיות של האהוב/ה שלנו באמת,

כך אפשר לשמוע ולהבין יותר לעומק מאווים מחשבות ודעות שלא תמיד יכולים להיאמר בדיבור רגיל בשגרה רגילה.

 

ויותר מזה,

כך גם מגלים על עצמנו יותר.

כך מגלים מהם "הכפתורים" שמדליקים אותנו יותר ופחות,

מה מרגיע אותנו,

מה מעצבן אותנו,

מה נעים לנו ומה לא,

על מה אנחנו יכולים לוותר ועל מה לא,

מה יותר חשוב לנו ומה פחות,

מי אנחנו ואיך אנחנו מגיבים.

והדבר יכול לשכלל אותנו עצמנו, להגדיל אותנו,

להצמיח אותנו, לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר.

אז לריב?

כן

מותר! זה בסדר! זה לא סוף העולם!

צריך רק לזכור שני דברים חשובים:

 

  1. לדעת *איך* לריב

ז"א, חייבים להיות קווים אדומים גם בשעת מריבה.

כמובן בלי אלימות מכל סוג,

בלי קללות,

בלי הטחות מילים פוגעניות,

בלי להזכיר את העבר

בלי להעיף חפצים/לשבור דברים

וכל אחד יוסיף את הגבולות שלו.

  1. לדעת גם איך להשלים

כן, זה בסדר להתווכח לפעמים, לכעוס, זה אפילו טבעי לחלוטין.

אבל החוכמה היא להצליח להתעלות מעל זה,

לדעת להשלים, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

לא כדאי אף פעם ללכת לישון בריב,

לא מומלץ בכלל שיעברו ימים רבים בלי לדבר אחד עם השני בגלל הכעס ואותו הריב,

אפשר לקחת זמן להירגע, אבל כדאי שיהיה מצומצם לכמה שעות,

ולהגיע למצב שלא יעבור לילה שלם שבו הלכנו לישון כעוסים.

אז בפעם הבאה שנריב נזכור:

 

א. אנחנו נורמלים!

 

ב. זה לא אומר כלום על הקשר שלנו, לא משנה עם מי היינו חיים – גם איתו/איתה היינו רבים, בדוק!

 

ג. להיפך, זה שאנחנו רבים רק מעיד על הביטחון שיש לנו בקשר,

שבזכותו אנחנו מרגישים בנוח גם לומר מהי דעתנו האמיתית, ואפילו לא להסכים ולנהל ויכוח ולדעת תמיד שבן/בת הזוג תמיד ישארו שם בשבילי.

לריב זה להיות עם בטחון בקשר שלנו ובאהבה שלנו שתדע לשרוד גם את זה.

 

ד. בשעת הריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על העולם של היקר/ה לנו מכל.

 

ה. בשעת ריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמור יותר על עצמינו, ואפילו להצמיח ולהגדיל את האישיות שלנו עצמנו.

 

ו. צריך לדעת *איך* לריב

 

ז. צריך לדעת גם להשלים

 

ח. אחרי שמשלימים עלינו דרגה ביחסים שלנו. קיבלו "אות גבורה" נוספת לקשר שלנו, לביחד שלנו, לאהבה שלנו,

אם נשכיל לריב נכון וללמוד מהריבים ואח"כ להשלים באהבה שלמה – הקשר רק ירוויח מזה, יתעמק ויגדל.

 

 

יעל זק"ש – יועצת זוגית, אישית ומשפחתית
ומדריכת כלות

054-2331193

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏תקריב‏‏‏‏

הבנת המהות של הנישואין / יעל זק"ש

בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

 

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

 

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

 

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

 

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

 

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

 

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

 

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

 

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

 

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

                                                          *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

 

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

 

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

 

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

 

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

 

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

 

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

 

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

 

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

 

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

  1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
  2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

 

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

 

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

 

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

 

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

 

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

 

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

 

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

 

אז לא!!!

 

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

 

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

 

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

 

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

 

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

 

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

 

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

 

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

 

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

 

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

 

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

 

                                                              *****

 

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

 

 

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

 

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

 

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

 

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

 

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

 

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

 

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

 

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

 

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

 

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

 

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

 

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

 

יעל זקש,

יועצת זוגית ומשפחתית ומדריכת כלות.

054-2331193

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏תקריב‏‏‏‏

טיפול זוגי בשיטת האימגו

תפיסת עולם בטיפול זוגי בשיטת האימגו (דימוי פנימי)

הרויל הנדריקס מפתח שיטת האימגו טוען שלקשר זוגי מחויב ומתמשך ישנה מטרה סמויה ובלתי מודעת – מטרה של ריפוי וגדילה.

רובנו יצאנו מתהליך הגדילה במשפחותינו עם חסכים ופגיעות כאשר לא קיבלנו מענה מלא ומותאם לצרכינו. כמבוגרים אנו עם פחות חיות ספונטניות ואמון בעולם  מזו שאנו רואים אצל התינוק הקטן. .. מכיוון שבתהליך הגדילה למדנו להתאים את עצמינו ולהסתגל לסביבתנו המשפחתית כדי להמשיך ולקבל הערכה ואהבה.

שיטת האימגו רואה בזוגיות ובתהליך הבחירה הזוגית חלק מרכזי וחשוב במסע של כל אדם להחזרת השלמות שלו ולתיקון פצעי הילדות.

המטרה בטיפול בשיטת אימגו להביא למרחב הזוגי אנרגיה של חום, ביטחון, תמיכה, הקשבה, במקום אנרגיה של כעסים, מרירות, עלבונות וייאוש.

לכל אורך חיינו כבני אנוש אנו זקוקים לתחושה של אמפטיה, חום וביטחון, שרואים אותנו, מכירים בנו, מאשרים את קיומנו ומבינים אותנו כדי להביא לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל שלנו חיוניותנו ואנרגית החיים המלאה שבנו.

בחירת בן זוג

בן זוגנו הוא האדם המתאים ביותר למשימה זו עבורנו.

בבואנו לבחור בן זוג, מצוי בתוכנו דימוי פנימי (אימגו), המבוסס על דמויות הראשוניות המופנמות בנו ועל הקשר שלנו איתן כולל הדרך בה טיפלו בנו ואהבו אותנו.

אנו נחפש באופן לא מודע בן זוג שיזכיר לנו את הורינו והסביבה הרגשית בה גדלנו. כמו כן, נחפש בן זוג שיבטא באישיותו את החלקים האבודים המודחקים שלנו כדי להחיות אותם בתוכנו דרכו (הביישן יחפש חברותית ומוחצנת. הטמפרמנטית תחפש בן זוג רגוע ושקט וכו').

כך נמצא את עצמינו מרגישים משיכה עזה והתאהבות בבן זוג אשר לו תכונות דומות להורינו.

בן זוג הנבחר הוא המתאים לנו ביותר להתפתחות וגדילה, אך בו זמנית מהווה מקור לתסכול וכאב מכיוון שהוא מזכיר מקומות של כאב.

אנו נולדים לקשר, נפצעים בקשר, והריפוי בקשר.

 

תפקידו של המטפל בתהליך הריפוי:

מטפל אימגו משמש מעין מאמן המנחה ומלמד את בני הזוג את מלאכת אריגת הביטחון החיוני עבור שניהם, כדי לגדול ולצמוח בתוך הטיפול. המטפל מדריך אותם להביא לידי ביטוי את צרכיהם  האישיים והזוגיים.

המטפל מלמד את הזוג לנקות את התחושות הלא נעימות של מתח, עלבון וכעס.

אלה השלבים שבהם אני נוקטת כדי לפתור בעיות תקשורת במערכת הזוגית:

שלב 1 בחירת זמן לשיחה שמתאים לשני בני הזוג.

שלב 2 התמקדות בבעיה אחת.

שלב 3 הצגת הבעיה ללא פרשנות.

שלה 4 יישום תרגילי שיקוף והשכנוע.

שלב 5 העלאת וכתיבת 5 פתרונות.

שלב 6 יישום בדיקה ושכלול הפתרונות.

"איש ואישה זכו-שכינה ביניהם, לא זכו- אש אוכלתם" (מסכת סוטה).

רחל רביב – יועצת נישואין

      054-5575737

RAVIV1956@GMAIL.COM

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏תקריב‏‏‏‏

מהו גישור ומתי אנו זקוקים לו? מאת: דוד סיני

הגישור הינו תהליך של פתרון מחלוקות שבא להביא שני צדדים או שתי עמדות שונות ואפילו מנוגדות לכדי הסכמה מתוך רצון חופשי וללא כל אכיפת רצונו של צד אחד כנגד הצד השני .

הגישור תפס תאוצה בישראל כמו גם במדינות מערביות בראשן בריטניה הנחשבת מהראשונות שאימצו אותו. בתי המשפט בישראל נוהגים בשנים האחרונות להפנות בעלי מחלוקת הניצבים בפניהם בעקבות תביעות משפטיות, לתהליך גישור מתוך תקווה שמתממשת לעיתים קרובות, כי הגישור יביא תוצאות טובות לשני הצדדים.

כיום החל בית המשפט בישראל להפנות לגישור גם סוגיות בעלות אופי פלילי בעיקר כתוצאה של עומס על לוחות הזמנים של בתי המשפט ומסתמנות תוצאות חיוביות גם בגישה זו של הרחבת תחומי הגישור לסוגיות פליליות. תופעה זו עדיין לא צברה ניסיון מספיק ונותרה שנויה במחלוקת.

לגישור יתרונות רבים ובכל זאת ממוצע ההצלחות בגישור כפי שדווח לאחרונה עומד על 65%. המשמעות הינה שמכל 10 גישורים בין 6 ל 7 מצליחים.

נהוג לחשוב כי תוצאות של פסקי דין בבתי המשפט אל מול  הסכמות בגישור בסוגיות זהות או דומות, נמצא כי התוצאות מאד מאד קרובות וההבדלים בין פסקי הדין לבין הסכמות בגישור מינוריים.

עיקר היתרונות:

  • הגעה להסכמה משותפת ומתוך רצון טוב וחופשי היא תמיד טובה יותר מפסק דין שאינו תלוי בצדדים המתדיינים
  • תהליך הגישור קצר ומהיר בהרבה ממערכת המשפט העמוסה לרוב
  • תשומת לב המגשר נתונה לגישור שלפניו ומנוטרלת מתעשיית הצדק האינטנסיבית בשיטת הסרט הנע פרי אילוצי הלחץ על בתי המשפט העמוסים מאד.
  • הסיכוי לעמוד בהסכמות שאליהן הגיעו מרצונם החופשי גבוה כנראה יותר מעמידה בהחלטות של בית משפט למשל בסוגיות של תשלום דמי מזונות ומדור.
  • נחסכות עלויות כספיות כבדות לעיתים של ייצוג על ידי שני עורכי דין שכל הופעה בבית משפט, מפגש במשרדם, ניסוח מכתבים והסכמים שונים עולה בכסף לא מועט.
  • אופי המאבק "רך" יותר ומותיר אחריו פחות "טעם רע" ומשקעים לטווח ארוך.

יש לציין כי המשפט הישראלי מקפיד מאד על טובת הילדים והם עומדים לנגד עניו בעדיפות ראשונה. חובת המגשר להביא את הצדדים להסכמות מתוך הבנה ומחוייבות זו לצד הקפדה על כתיבת הסכם או חוזה גירושים או פרידה או ממון וכדומה בהתאם לכללי החוק במדינת ישראל תוך הקפדה זהה.

תהליך הגישור על כל חלקיו הינו חסוי והמגשר מחוייב בסודיות מוחלטת. הצדדים לא מנהלים פרוטוקול או הקלטה של תהליך הגישור.

בית המשפט לא יזמין את המגשר להעיד על דברים שנאמרו במהלך הגישור על ידי מי מהצדדים במידה וחל ביניהם הליך משפטי במסגרתו.

בין המגשר לצדדים שבמחלוקת נחתם מסמך המהווה חוזה התקשרות ביניהם והמחייב אותם. בחוזה זה מוגדרים הכללים, אופן קיום הפגישות, עלות התהליך וחובת הסודיות. לצדדים היכולת להפסיק את מהלך הגישור בכל עת ודי ברצות צד אחד להפסיקו בכדי לעשות זאת.

במהלך הגישור אסור על פי ההתחייבות החתומה בין הצדדים האחד כלפי השני ושניהם כלפי המגשר, לנקוט פעולה צד כנגד צד ובכך מאפשרים לצדדים להגיע להסכמות ללא סכנה של נקיטת צעדים מזיקים או הרסניים לצד האחר.

זוג זקוק לגישור במקרים הבאים:

  • בעת צורך בהגעה להסכם גירושין
  • בעת צורך להגיע מכל סיבה לחלוקת רכוש
  • בהתעורר כל סוג של מחלוקת שמחייבת את בני הזוג להגיע לפתרון ושאין ביכולתם להגיע לכך בעצמם
  • בהחלטת זוג להפרד עוד טרם גירושין ולקבוע את הכללים לחלוקת רכוש, הסדרי ראיית ילדים, מכירת רכוש, זכויות קניין רוחני ועוד
  • הסכם ממון
  • זכויות סוציאליות שניצברו בתקופת החיים המשותפים

בקליניקה שלי, אני עוסק בפתרון בעיות סבוכות של בני משפחה מהמעגלים הראשוניים, השניוניים ושאר המעגלים. מחלוקות ומשברים סביב זוגיות הילדים, סכסוכים והשתלטות על רכוש בין בני משפחה, מחלוקות על ירושות, רכוש משותף, חובות משותפים ועוד. כל אלו בתנאי שהצדדים פונים יחדיו ומשתפים פעולה עד לפתרון מהיר ויצירתי של המחלוקות.

במידה ואין אפשרות לקיום הגישור ברצון של שני הצדדים, ניתן לקיים  ייעוץ חד צדדי ומחוייבותי נתונה לצד הפונה בלבד.

דוד סיני, יועץ זוגי משפחתי ומגשר.

               050-5969978

     davidsi1950@gmail.com

מלחמות עם הילדים

שירי (שם בדוי) היא בת 37. אם יחידנית. יש לה שיער מסולסל ונמשים שובבים. כשהיא יושבת מולי בקליניקה היא מטיחה באוויר מילים קשות. "בא לי לחנוק אותה!" היא אומרת לי בדמעות. “חלמתי עליה שנים ודמיינתי אותה לגמרי אחרת”. היא מספרת לי שהבת שלה, יעל בת ה-4, צורחת, זורקת דברים ומדברת אליה בחוצפה. "אתמול", היא מספרת, "היא נכנסה לאמבטיה ופיזרה לי, בכוונה, את ערכת האיפור על כל הרצפה. אני מפחדת שאני מגדלת בבית מפלצת. היא לא ממושמעת בכלל. איך היא תסתדר בחיים?”.

אני מציעה לשירי להסכים לוותר על המלחמה. אנחנו לא במלחמה עם ילדה בת 4. שירי מופתעת: “אז מה? שאכנע לה?”. "לא", אני מסבירה "לוותר זה לא אומר להיכנע. לוותר זה לבחור שלא להילחם. וזה אומר שאני לא אנאם וגם לא אכעס. אני אפעל כדי שמה שאני רוצה יקרה.

אם אני יודעת, למשל, שיעל תמיד צורחת וזורקת את עצמה על הרצפה באמצע הבילוי אצל סבתא, אז ברגע של שקט באחד מהימים אגיד לה: “את יודעת, יעלי, הרבה פעמים כשאנחנו אצל סבתא את צורחת ובוכה וזה לא נעים לי וגם מעליב את סבתא. לכן מהיום, כשנהיה אצל סבתא, אם לא תצליחי להתאפק ותצרחי – לא תהיה ברירה ואנחנו נצטרך ללכת מיד הביתה”.

את ההסבר הזה אומרים בשקט, בלי כעס, ורק פעם אחת. ובביקור הבא אצל סבתא, כבר אין צורך להסביר. כשיעל צורחת, אנחנו מרימים אותה, בלי כעס ובלי הסברים והולכים הביתה. ובבית לא מדברים על מה שקרה. משחקים ומבלים. אחרי כמה פעמים יעל תבין שהאסטרטגיה הזו כבר לא עובדת עבורה. היא לא מקבלת התייחסות ורק מפסידה ביקור כייפי אצל סבתא". שירי מתקשה להאמין שזה יעזור אבל מסכימה לנסות. היא משקיעה מאמצים ומשבוע לשבוע פוחת מספר הריבים.

הצורך של יעל בהתייחסות הוא קיומי – אין טעם לכעוס עליה. זו שירי שלימדה אותה שהדרך הזו מניבה המון התייחסות. אפשר ללמד אותה דרכים אחרות לקבל התייחסות מאמא. ובינתיים, עד שזה יעבוד – כדאי לשמור את ערכת האיפור בארון נעול 😉

       ד"ר מיכל צוקר, 

יועצת זוגית ומדריכת הורים

       052-2215675

michal.zucker@gmail.com

מי רוצה חיבוק?

בפגישה עם אייל הוא מספר לי מקרה שקרה לו עם הילדים כשבילו בגן השעשועים בסוף השבוע. אלון בן ה-8 שיחק עם גאיה, אחותו בת ה-5. הם השתוללו על המגלשה, עלו והתגלשו שוב ושוב. היו הרבה ילדים בגן השעשועים. היה שמח. אייל השקיף עליהם מהספסל הסמוך ושקע בסלולרי שלו. פתאום הילדים הגיעו אליו בריצה. "אבא, אבא" אלון קרא והתחיל לבכות, "ילד גדול אחד הרביץ לי".

“מה הוא בעצם רצה ממך?” אני שואלת את אייל. ”אני חושב שהוא רצה שארדוף אחרי הילד הגדול ההוא ואתפוס אותו” אייל משיב “אבל קמתי והסתכלתי מסביב ואלון לא ידע לזהות מי זה היה, כנראה שאמא של הילד הזה ראתה מה קרה וכבר לקחה אותו משם”.

“ואם זו הייתה גאיה, שהייתה באה אליך עם אותו הסיפור?” אני שואלת את אייל, “מה, לדעתך, היא הייתה רוצה ממך?”   

“חיבוק” הוא עונה בלי היסוס.

גם אלון רצה חיבוק.

גם בנים זקוקים למגע שלנו. לחיבוק שלנו. לחיבה שלנו.

בתוך החיבוק שלנו יש המון נחמה וגם מסתתרים מסרים חינוכיים. המסר: “אני כאן איתך. אתה לא לבד”, המסר: "מותר לך להביע רגשות" וגם המסר הכי חשוב: “אני אוהב אותך בדיוק בדיוק כמו שאתה”.

חבקו את הילדים שלכם. גם את הבנים.

          ד"ר מיכל צוקר,

יועצת זוגית ומדריכת הורים

         052-2215675

michal.zucker@gmail.com

מה גורם לכם להרגיש אהובים?

יעל ואריק חשים שלאחרונה חל ביניהם ריחוק. יעל היא בחורה צעירה וחכמה. היא מנהלת קריירה מפוארת בהנהלת חשבונות. היא חוזרת הביתה יומיום בשעות מאוחרות. בנהיגה הביתה, בפקקים, היא מפנטזת על האמבטיה החמה.

אריק, בן הזוג שלה, עובד כגנן. הוא ילד טבע שאוהב את העבודה עם האדמה והפרחים. הוא קם לעבודה מוקדם מאד בבוקר ובשעות אחר הצהריים הוא כבר בבית, מחכה לה שתשוב. יעל היא המפרנסת העיקרית והיא מצפה מאריק שישקיע בעבודות הבית. אין ביניהם ויכוח בעניין הזה ובכל זאת, הם חשים מרוחקים.

כבר בפגישות הראשונות אצלי בקליניקה גילינו שלשניהם חסרה החמימות והחיבה. אריק מבקש מיעל שתביע חמימות כלפיו. יעל מתקוממת. “ומה איתי?” היא שואלת “לי לא מגיעה חמימות?”, אריק מופתע “אני מחכה לה ימים ארוכים וכשהיא חוזרת, היא עייפה ומבקשת להיות עם עצמה”.

בשבוע שחולף עד הפגישה הבאה אני מציעה להם לבדוק, כל אחד עם עצמו, איך הוא מביע את אהבתו, ואילו ביטויי חיבה הוא יכול ורוצה להציע.

בפגישה הבאה אריק מספר שבכל יום הוא מכין את הבית לקראתה. בוחר פרח מיוחד, מהגינה שהוא מטפח בחצר שלהם, ושם אגרטל קטן עם הפרח על השולחן בסלון. יעל המומה “בכלל לא ראיתי את האגרטל הזה” היא אומרת. “לא סובלת פרחים. אם אתה רוצה לאהוב אותי – תנקה את השערות באמבטיה!".

הרבה פעמים אנחנו טועים ומנסים לאהוב את האחר, כפי שהיינו רוצים שיאהבו אותנו. מי שאוהב פרחים – מביא פרח. מי שאוהב חיבוקים – מציע חיבוק. מי שאוהב מחמאות – מחמיא. לפעמים זה עובד נהדר. אם יש התאמה מקרית. אבל הדרך הטובה לאהוב את היקרים לנו היא לברר איתם מה ישמח אותם. מה הם היו רוצים לקבל. מה יגרום להם להרגיש אהובים.

ואגלה לכם סוד – לפעמים גם אנחנו בעצמנו לא יודעים איך היינו רוצים שיאהבו אותנו. ואם אנחנו לא יודעים – מה הפלא שהאהובים שלנו לא מצליחים לקלוע?

אז מה אתם אומרים? אתם אוהבים פרחים? מחמאות? חיבוקים? פתקים עם לבבות? הפתעות? האם אתם יודעים מה יגרום לכם להרגיש אהובים?

           ד"ר מיכל צוקר,
יועצת זוגית ומדריכת הורים

          052-2215675

michal.zucker@gmail.com

מה משותף לכל הזוגות?

חשבתם מה משותף לכל הזוגות? נכון, כולם רבים! אף זוג שהגיע אליי לא העיד שהוא נטול מריבות. אבל מה קורה רגע אחרי המריבה? פה כבר לא כולם דומים. פה השינוי… התגובות שלנו אחריי המריבה שונות מאוד זו מזו, וזה שינוי קריטי.

יש מצבים שבהם אחרי מריבה את מאשימה את עצמך:

🌸למה העליתי את הנושא הזה בכלל?

🌸למה היה צריך לדבר על זה?

🌸למה ויתרתי?

🌸למה לא עמדתי על שלי?

והשאלות האלה מלוות בהתכווצויות של רגשות אשם ותסכול. יש מצבים שאחרי המריבה מאשימים את בן הזוג:

🌸למה הוא לא בא לקראתי?

🌸למה הוא כזה עקשן??

🌸למה הוא לא מנסה להבין??

🌸למה הוא כזה קר ומנוכר?

והשאלות האלה מלוות בכעס מבעבע, מתחת לפני השטח. הכעס הזה יתבטא בסוף, בדרך כזו או אחרת –

🌸הכעס יתבטא ב"ברוגז"

🌸בחוסר חשק לדבר

🌸חוסר רצון להתקרב

🌸בתחושת נאחס מטרידה

🌸בתכנון ה"מהלך" הבא מול בן הזוג…

 

יש פעמים שאחרי המריבה מאשימים את "המצב". זה המצב הכלכלי שלנו אשם! אם רק היה לנו עוד קצת כסף לא היה צריך לריב… הקושי הזה שנחת עלינו אשם (ילד בעייתי, שכן בעייתי, מצב בריאותי, משפחה מאתגרת…) יום חופש עם כל הילדים בבית, הוא האשם! יום שרב וכולם עצבניים…

 

כל אלה התגובות הרגילות שלנו למריבות

🌺מאשימים את עצמנו ונותנים לעצמנו על הראש

🌺מאשימים את השני ומתדלקים את הכעס

🌺מאשימים את המצב, ואז מחפשים לשנות את המצב או שפשוט מתייאשים ועוברים הלאה

ההאשמות האלה לא עוזרות לנו, הן גורמות לנו לדרוך במקום, הן הורסות את המצב רוח, את החשק, ואת האמונה בזוגיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש דרך אחרת להגיב, ללא אשמה. בין כל הקולות הפנימיים שמאשימים את עצמי, את השני, את המצב, יש קול עדין שאומר:

רק רגע. מה אפשר ללמוד מזה? איך אפשר למנף את המריבה הזו לטובת הזוגיות שלנו? זה קול שקשה לשמוע אותו, אבל הוא שם. הקול הזה לא מאשים אותך (ולא אף אחד אחר). הוא לא בא להאשים, הוא בא לתקן. ואת קחי רגע לחשוב,

מה התגובה שלך למריבות?

את מאשימה את עצמך? מאשימה את בן הזוג?

מאשימה את המצב?

איזה תגובה מתעוררת אצלך כשיש מריבות או קשיים בתקשורת הזוגית?

רוצה לעשות שינוי בתגובה שלכם למריבות ?

נקבע מפגש שבו, תגלו ביחד איך להפוך את האשמה להבנה ואמפטיה.

במקום להתלונן על זה בואו נדבר על זה.

#מדברים_יחסים

דניאלה דבח, יועצת זוגית, משפחתתית ומינית

                       050-9613040

               dd.yofitofi@gmail.com