פערים בזוגיות הם חלק בלתי-נפרד מכל מערכת יחסים: גישות חינוכיות שונות, תפיסות עולם, אמונות, טעם אישי, תדירות אינטימיות, תכונות אופי כמו סדר מול בלגן ועד פערים יומיומיים כמו איך מעבירים את השבת.
מהניסיון שלי פער שנחשב קשה במיוחד לזוג במערכת יחסים הוא דעות פוליטיות מנוגדות, אולי אפילו יותר מאמונה דתית כי הפער הזה מייצר אמוציות חזקות יותר ויש שם ניסיון "להמיר" את הצד שיש לו דעה פוליטית שונה, בעוד שלגבי "אמונה דתית" אנחנו יודעים שזה סיכויי נמוך יותר להשתנות, פחות נזיל ואולי מוותרים כי זה "ערכי" יותר. פגשתי גם זוג שאהדו קבוצות כדורגל מנוגדות וזה היה פער מעניין בפני עצמו.
בפועל, השונות הזו כן נחווית כבעיה אצל בני זוג רבים. היא יוצרת מתחים, תחושת אי־הבנה ולעיתים גם ריחוק.
כך למשל, אם היא מאוד מסודרת והוא מאוד מבולגן. הוא משאיר בגדים על הכיסא, והיא מרגישה מיד מוצפת וחסרת מנוחה. היא צועקת ומעליבה, הוא, מצדו, מרגיש מותקף ופגוע. לופ שחוזר יום אחר יום, משאיר את שניהם עם צער וחרטה.
דוגמה נוספת: בשבת הוא זקוק לטיולים, תנועה ואתגר, אבל היא "מותשת" ומבקשת מנוחה. אין להם כמעט "זמן זוגי" באמצע השבוע, ולכן יוצא שאחד מהם "מוותר" ועושה מה שהשני רוצה, אבל הוויתור הזה תמיד מרגיש לא נח ומייצר מרמור שקט.
לפי ג’ון גוטמן, חלק מהפערים (ההבדלים) האלו אינם ניתנים לפתרון. הם חלק מהזהות העמוקה של כל אחד. ולכן השאלה אינה איך נבטל את הפערים, אלא איך נלמד לחיות לצידם בלי להילחם זה בזה?
בקליניקה אני מזמינה זוגות למפות את הפערים ביניהם: לחשוב ולענות: אילו פערים יוצרים כאב עמוק? ואילו הם כאלה שניתן להניח בקופסה הדמיונית שנקראת “פערים שנחיה איתם בשלום".
בהתחלה זה נדמה לזוגות, שכל פער הוא מהותי ובעייתי בזוגיות שלהם, הם סבורים שהם כל כך שונים שכבר כמעט אין שום דבר במשותף, אבל לרוב מתברר שרק מעט מאוד מההבדלים הם באמת מהותיים. ההבנה הזו מאפשרת קצת יותר רכות. ואז אנחנו לומדים לעבוד עם “כפתור ווליום” דמיוני — להנמיך את העוצמה סביב מה שמייצר את הקונפליקטים, ולכבד את העובדה ששני אנשים שונים חיים יחד.
בני זוג שמסוגלים להחליט שהפערים ביניהם אינם בהכרח איום ,אלא חלק מהחיים המשותפים, מצליחים לבנות מערכת יחסים יציבה, רכה ובשלה יותר, ולעיתים לצאת חזקים הרבה יותר מהמשברים שלפני כן נראו להם בלתי-פתירים.
ואם נקבל את הנחתו של גוטמן שחלק מההבדלים אינם ניתנים לפתרון, אז משימת החיים הזוגיים אינה לבטל אותם, אלא ללמוד להתמזג למרות קיומם. המשימה היא לזהות ולבטא את האי־נוחות שכל אחד מאיתנו חווה כשהפער עולה בווליום גבוה, ולהסביר את הצורך הפנימי שנפגע במקום הזה.
ובסיום, אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה אחת:
מה קורה לנו כשאנחנו עסוקים כל כך בלנסות לשנות את בן או בת הזוג, (כמעט כל מי שמגיע לחדר הייעוץ מעוניין בהתחלה בעיקר לשנות את בן או בת הזוג שלו ולבטל את הפערים ביניהם) כדי לצמצם את הפערים, עד שאנחנו שוכחים להביט בפערים שאנחנו עצמנו מביאים לתוך היחסים, אלה שכואבים, בדיוק באותה מידה לצד השני?
ואולי זו בעצם השאלה המרכזית:
איך נוכל לפעול יחד, מתוך אחריות משותפת, כדי להנמיך את הווליום של ההבדלים בינינו וליצור בבית יותר רוגע, קירבה וחיים זוגיים טובים עבור שנינו?
להנמיך את הווליום של הפערים אומר: לא להילחם בהם, או למחוק את ההבדלים אלא להוריד מהם את העוקץ. בפועל זה אומר לעצור רגע ולומר: מה קשה לי כשאני פוגשת את הפער? ולהסביר איזה צורך אישי נפגע שם. נפעל להפחית את העוצמה הרגשית, ההתנגדות והדרמה שהפער מייצר במערכת היחסים.
משם כדאי למצוא התאמות קטנות, מוכוונים "להתמזגות" להקדיש קצת זמן לסדר לפני שהיום מתחיל, אבל כן לקבוע פינה ששם מותר "לבלגן" יותר. להכניס ללו"ז שבת אחת בדרך שמתאימה לו ושבת אחת שמתאימה לה. משחק של איזונים ומינונים. כשאנחנו מקבלים שהשוני קיים ונותנים לו מקום בזוגיות, הוא כבר לא מפעיל אותנו באותה העוצמה. הפערים נשארים, אבל המתח סביבם נעלם.
אם תרצו להאזין לפודקאסט בנושא "פערים" : חפשו ביוטיוב ובספוטיפיי : מאיה חיימוביץ "אנחנו 2 על האי הזה" תוכן שעוסק בזוגיות.
